השבוע שאלתי את עצמי שאלה לא פשוטה – “איך להסביר את המוות לילדים קטנים, כאשר הם שואלים? האם בכלל צריך להסביר להם?”. הכל התחיל מכך שהקטנה שלי, בת חמש וחצי, יושבת ומציירת ציור להנאתה ופתאום שואלת אותי אם כשהיא מציירת סבתא של אבא שלה, הדמות היחידה בחייה שהיא מכירה ונפטרה, רואה את הציור שציירה והאם יש דרך לשלוח לה את הציור.
בעקבות השאלה של הקטנה שלי, החלטתי שזו ההזדמנות להסביר להם, אם את השיחה על איך באים ילדים לעולם צלחתי, אין כל סיבה שלא אוכל להסביר לילדים שלי מה זה מוות. ההגדרה שמצאתי במילון למילה מוות היא “מצב בו בתוך הגוף החי מפסיקות כל הפעולות והפעילויות הפנימיות שלו והוא הופך למת”, כלומר לגופה. ילדים צריכים הסבר הגיוני למה שקורה, כך שהחלטתי להשתמש בהגדרה הזו לתחילת ההסבר על המוות. לצערי, אנחנו גרים במדינה בה המילה ‘מוות’ עולה לא מעט פעמים בהקשרים שונים והילדים שלי חשופים לחדשות בין כה וכה ולמצב שקורה. אני יכולה רק לומר תודה על כך שהם נתקלו במוות קרוב אליהם רק פעם באחת בחייהם עד כה.
ביקשתי מהם שיגידו לי אילו פעולות הם עושים ביום יום באופן רגיל, בלי לשים לב ואלו פעולות הם עושים עם לשים לב. שלל תשובות הם נתנו לי – נושמים, מתעטשים, צוחקים, מדברים, מתגרדים, רצים, הולכים, ישנים, אוכלים ועוד ועוד. לאחר שקיבלתי את כל התשובות שלהם, הסברתי להם שכאשר מישהו מת, מכל סיבה שהיא, הוא מפסיק לעשות את כל הפעולות הללו. הסיבה היא שכל האיברים הפנימיים שלו שמאפשרים לו לעשות את הפעילויות האלה מפסיקים לעבוד – הלב, הריאות, הקיבה, המח, ואז אותו אדם לא מתפקד והוא מת.
להסביר לילדים על המוות
“אז איך סבתא יכולה לראות את הציורים שלי אם היא מתה?”, שאלה הקטנה. פה בערך התחלתי לשנות במעט את התשובה ההגיונית שלי, כי להגיד לה שסבתא לא בשמיים זה שווה ערך לזה שאספר לה כרגע שגמד השיניים (אצלנו יש גמד ולא פיה) לא באמת קיים, ולחשוף בפניה שאני היא זו שמביאה מתנות כששן נופלת.
יש גבול לכמה ילדה בת חמש וחצי יכולה להבין ולהכיל. לכן הסברתי שכשמישהו מת קוברים את הגוף שלו באדמה, אבל הנשמה שלו עולה לשמיים ומשם הוא רואה אותנו, מחייך אלינו וגם יכול לראות את הציורים שאנחנו מציירים לו.
בשלב הזה הבן שלי התערב בשיחה ושאל מה קורה לאנשים רעים שמתים והאם הם באמת הופכים לזומבים כמו שהוא ראה באחת הסדרות בטלוויזיה. אז סיפרתי להם שלפי הרבה אנשים, האמונה היא שיש גיהנום וגן עדן, כאשר האנשים הרעים הולכים לגיהנום והטובים לגן עדן. הוספתי ואמרתי שאין לנו דרך לדעת לאן כל אחד הולך. “אלוהים מחליט”, הודיעה הקטנה, ואני החלטתי להסכים איתה בשלב זה. “אז סבתא בטוח למעלה?”, היא הקשתה, ואני שאלתי אותה מה היא חושבת על סבתא, האם לדעתה היא היתה אישה טובה שעשתה מעשים טובים? “כן”, ענתה בתי. “אז היא בשמיים”, עניתי לה בחזרה, “והיא מאוד נהנת מהציורים שלך”, הוספתי.
בערב לפני השינה היא שאלה אם אפשר לשלוח לסבתא את הציורים שהיא ציירה, כמו שאנחנו שולחים בדואר לסבתא שלי שעוד בחיים. אני הסברתי לה שלמעלה בשמיים אין כתובת, אבל מי שנמצא שם רואה ושומע הכל. “אל תדאגי לה, יש שם הרבה חיילים ששומרים עליה”, אמר הבן הגדול שלי ולבי נכמר שהוא מבין שיש חיילים דנהרגים במדינה שלנו ועם זאת ברור לו שהם עולים לגן עדן.
כמה הם באמת הבינו לגבי המוות אני לא יודעת. גם אני עוד לא בטוחה כמה אני הבנתי את הנושא הכאוב הזה. עם זאת הצלחתי להסביר במילים פשוטות, בצורה ברורה, בגובה העיניים שלהם ולא להתחמק מנושא קשה, שלצערי הוא חלק מהיום יום שלהם במדינה שלנו.