קשה להכיל את כל האהבה הזו

להיות אמא בפעם הראשונה

עוד כשהייתי בהריון וקלטתי שכל מה שאני שותה, אוכלת או נושמת עובר ישירות אל העובר, נלחצתי מהעובדה שכשהוא יצא החוצה, אני אהיה אחראית עליו ועל כל מה שקורה סביבו. אני אצטרך לדאוג לו להכל, כל הזמן. אני אהיה אמא שלו. גם כשילדתי, לא בדיוק קלטתי מה זה אומר להיות אמא של מישהו. אחרי הלידה לא בדיוק הבנתי שאני אמא, אבל פתאום הסתכלתי על אמא שלי אחרת.

פתאום, כשילדתי והיה לי תינוק בידיים והרגשתי שאני הולכת לבכות מרוב כאב, להתעלף מרוב עייפות ולהתפוצץ מרוב אהבה לייצור הקטן הזה שהוא כל כולו שלי. אני יצרתי אותו והבאתי אותו לאוויר העולם. הסתכלתי על אמא שלי ודמיינתי אותה כמה עשרות שנים אחורה, מחזיקה אותי בידיים ומרגישה אותו הדבר.

כשאנחנו ילדות, אנחנו נוטות להעריץ את אמא שלנו. היא האישה האידיאלית מבחינתו ואין אישה יותר יפה או חכמה ממנה. אני ממש זוכרת איך בתור ילדה הייתי מסתכלת בהערצה על ארון הבגדים שלה, עליה מתלבשת ומתאפרת, תוך כדי שאני יושבת לי בצד ומסניפה את הבושם האהוב עליה, שבמשך השנים הפך להיות הריח הקבוע שלה.

עם הימים החולפים, אנחנו הופכות נערות, ושוכחות את כל מה שהיא עשתה עבורנו ועברה בגללנו. את כל הפעמים שהיינו חולות והיא דאגה לנו, את כל הלילות הלבנים שהיא ישנה לידינו, את כל הפעמים שרבנו עם חברה והיא הכינה לנו שוקו חם ואמרה לנו שהכל יהיה בסדר. בגיל ההתבגרות אנחנו בטוחות שאמא שלנו פשוט לא מבינה אותנו. אין מצב שהיא מבינה אותנו, אם היא לא מרשה לנו לעשות דברים שאנחנו רוצות. אנחנו בטוחות שהיא לא זוכרת מה זה להיות נערה, והיא עושה לנו דווקא.

זה עובר עם השנים. כשאנחנו מתבגרות, אנחנו נוטות לסלוח לה ולהבין שכל מה שאי פעם עשתה, היה מתוך דאגה לנו ואהבה אינסופית. ואז חולפות השנים ואנחנו נכנסות להריון. ויולדות. ואנחנו הופכות בין רגע לאימהות בעצמנו. כאשר אנחנו אימהות, אנחנו פתאום מבינות אותה. את הלחץ, הדאגה, הנתינה, האהבה האינסופית, הקבלה וההכלה, ואנחנו מעריכות ואוהבות אפילו יותר.

קשה להכיל את כל האהבה הזו

קשה להכיל את כל האהבה הזו. צילום: אורלי רוזנבלט

אני חושבת שזו התקופה שהכי הבנתי את אמא שלי והערכתי אותה. בכל לילה שהתעוררתי לתינוק שלי שבכה, בכל פעם שהוא הרגיש לא טוב וחיבקתי אותו כל הלילה. בכל משפט חדש, צעד ראשון, שן ראשונה… בכל אחת מהפעמים הללו, הסתכלתי על אמא שלי, והתרגשתי בשבילי וגם בשבילה. כי היא התרגשה בגללי, כשזו הייתי אני. ועכשיו היא מתרגשת בשבילי כשזה הבן שלי, והיא זו שמבינה אותי הכי טוב, ויודעת בדיוק מה אני מרגישה. כמו פעם, כמו תמיד.

המעבר מילדה לאמא הוא לא פשוט. את מלאת רגשות ולא לגמרי מבינה שהאחריות על היצור הקטן, המהמם והמושלם הזה, היא האחריות שלך. את האמא שלו עכשיו, ואת כל עולמו והוא כל עולמך. אלו רק הרגשות שלך כשאת הופכת מילדה לאמא. וזה לא נעלם בילד השני, וכן הלאה. זה רק מתחזק.

אמא שלך, זו שילדה אותך וגידלה אותך, ויודעת בדיוק מה את מרגישה, וגם בכל פעם דואגת לזרוק משפט של ‘חכי חכי כשהוא יגדל, זה עוד כלום’, עוברת גם היא תהליך של קבלה ושינוי. לא רק שהילדה שלה, הקטנה שלה, הפכה לאמא בעצמה, היא הפכה את אמא שלה, מאמא לסבתא. זה בטח מעבר לא קל ולא פשוט גם כן. אבל רגע, תנו לי להתמודד ולעכל את העובדה שהפכתי להיות אמא, לפני שאני בכלל חושבת על נכדים.

 

כתיבת תגובה

נוני מתחדש ואתם מרוויחים!