כיצד להתחבר לתינוק שלך

לקראת לידה: כיצד להתחבר לתינוק שלך

כל ההריון התעסקתי בהריון, סך הכל נשמע הגיוני אבל אני אסביר למה התכוונתי בכך… במהלך ההריון, לרגע לא חשבתי מה הולך לקרות אחר כך. התרכזתי בבדיקות ובאולטראסאונדים, בהערכות משקל, במה אסור לי ומותר לי, ומה עובר עלי בשבוע הזה ומה עובר על התינוק. ליטפתי את הבטן, קראתי מאמרים, ספרים על הריון, דיברתי עם הריוניות אחרות. רק דבר אחד לא עשיתי – לא חשבתי מה יקרה רגע אחרי. זאת אומרת, כן חשבתי, אבל לא באמת הפנמתי. אך, איך את יכולה להפנים כזה דבר? איך מפנימים שהולך לצאת ממך משהו שאת לא מוכנה לו? האם מישהו פעם ניסה להבין מה תהיה ההרגשה אם ייצא לו אבטיח מהאף?! ככל הנראה לא.

מעבר ללידה עצמה, לא חשבתי על זה שהולך להיות לי תינוק. כשמחליטים להיכנס להריון ואז נכנסים להריון, עסוקים כאמור בהריון עצמו. מצפים לעבור את השליש הראשון בשלום, ואז חושבים על איך להודיע את החדשות המרעישות לכל העולם. לאחר מכן, צריכים לעבור את הבחילות והצרבות, לנסות להנות מהשליש השני של ההריון, ואז לעבור את השליש השלישי ולהגיע ללידה עצמה.

כל עוד הייתי בהריון, התרכזתי בבדיקות, ווידאתי שהכל תקין, דאגתי שהוא מתפתח כמו שצריך, רכשתי בגדי הריון, השתתפתי בחוגים לנשים בהריון וערכתי ביקורים תכופים אצל הרופא. רק לקראת הסוף, מתחילים להתעניין לגבי הלידה, קורס הכנה ללידה, דולה, בחירת בית חולים, ואיך אנחנו רוצות ללדת. אבל לא חושבים מה זה אומר באמת  שתכף יהיה תינוק בבית, וגם אם חושבים, אז זה יותר בכיוון של לדמיין. הרי אם זה הריון ראשון, אין לנו למה לצפות ואנחנו יכולות ויכולים רק לדמיין מה יהיה, אין לנו למה להשוות.

 

הרגע שאחרי הלידה

לי לא יצא יותר מדי לחשוב, מה אני עושה ביום שאחרי הלידה. פה ושם דמיינתי את עצמי עושה הליכות עם העגלה, או אוכלת ארוחת בוקר משפחתית, דמיינתי איך התינוק יראה, איך אהנה ממנו, וחשבתי לעצמי איך זה יהיה לקום באמצע הלילה. אבל לא יכולתי באמת להבין מה הולך להיות או ממש לראות בראש שלי את זה קורה בפועל.

לקראת הלידה מצאתי את עצמי מחפשת אימהות טריות בשביל להחזיק את התינוק שלהן, להתחיל להתאמן עליו. לחתל, להרגיע, להאכיל. אבל הכל היה לי זר ומוזר. מאז שאני נערה, אני מטפלת בתינוקות ויודעת מה לעשות, אבל אף אחד מהם לא היה שלי. ועכשיו יש לי תינוק שהוא לגמרי, לגמרי שלי.

האסימון נפל רק כשהגעתי איתו הביתה, ולא רגע אחד לפני. עד השניה שהתחילה הלידה, עוד הייתי בהריון ועוד התרכזתי בכך שאני בהריון. לא הבנתי מה בדיוק קורה. הייתי בחדר הלידה, אבל לא ממש הייתי שם. מצד אחד, ברור שאני זו שילדתי, מצד שני כשאני מספרת את סיפור הלידה שלי, אני מרגישה שאני הייתי צופה מן הצד. עד כדי כך שכשהוא יצא, לא הבנתי למה עוד נשארה לי בטן… הרי הוא יצא, לא?! לאחר מכן, ביומיים שהינו בבית החולים, רוב הזמן הוא היה במחלקת התינוקות. ואני ישנתי ואגרתי כוחות בחדר שלי, עזרו לי עם ההחתלה וההאכלה, והוא היה חמוד ושקט. חשבתי שזה באמת בקטנה לגדל תינוק. כלומר, עוד לא באמת חשבתי, יותר דמיינתי שככה זה יהיה – קלי קלות בטעם תות.

 

היום הראשון בבית עם התינוק החדש

ואז הבאתי אותו הביתה, את הנוני הקטן הזה ששקל קצת פחות מ-4 קילו, שעוד השוותי לארבע חבילות של סוכר, וההורים שלי באו ועזרו, סידרו, אכלו איתנו ארוחת ערב, ו… אמרו לילה טוב והלכו לדרכם. רגע, מה לילה טוב??? מי אמור לטפל ביצור הזה שבוכה שם??? איך אדע לקום בלילה??? איך אטפל בו?? מה עושים עכשיו?

לא יודעת להסביר את זה, אך מסתבר שיש איזה חוש טבעי שמעיר אותך רבע שניה לפניו. אחרת, אין לי הסבר איך ידעתי לקום ואיך ידעתי לתפקד. אבל ידעתי. ומה שלא ידעתי, למדתי עם הזמן, וכך צברתי ניסיון. זה לא היה דומה, או חצי דומה, או רבע דומה, למה שדמיינתי לפני כן.

 

להתחבר לתינוק

נכון, טיילתי איתו בעגלה, כן, קמתי אליו בלילה, אבל זה לא היה כמו בסרטים או בספרים שקראתי טרם הלידה. זה היה קשה, מעייף ומתסכל. לפעמים כשהוא חייך אליי, רציתי כל כך שזה יהיה מספיק אבל זה לא היה. כי כל מה שרציתי זה לישון. החיוך הקטן שלו לא פיצה על שעות השינה והעייפות התמידית, רציתי את החיים שלי, החיים שהיו לי לפניו.

כיצד להתחבר לתינוק שלך

כיצד להתחבר לתינוק שלך

היה לי מאוד קשה להתחבר לזה שיש לי תינוק, שעכשיו גוזל ממני את כל תשומת הלב, ואת כל הזמן שלי. ההריון פתאום נראה לי כל כך רחוק… והלידה נראתה לי משהו שאני בכלל לא עברתי. בהתחלה הרגשתי קצת אשמה שאני לא מתחברת אליו, שאני לא מאושרת עד הגג, שאני לא זוהרת עם תינוק חדש שרק נולד. הרגשתי שזה גם לא הוגן כלפיו שאני עושה את הכל על אוטומט ומטפלת בו כי אני צריכה, ולא כי אני רוצה. עשיתי את כל מה שהייתי צריכה רק כי אני אמא שלו והוא התינוק שלי.

עם הזמן הבנתי שזה בסדר. אני לא אמא גרועה, והכל בסדר איתי. עברתי כל כך הרבה טלטלות פיזיות ורגשיות, וזה בסדר גמור לא להתחבר לתינוק מן הרגע הראשון. זה בסדר גמור בהתחלה לעשות את הכל רק כי צריך, ולא כי את רוצה. העיקר שאת עושה, ואת מתפקדת. כשהרגשתי שזה גדול עליי או שאני עייפה, ביקשתי מאמא שלי, או מחברה קרובה, עזרה. כך יכולתי לנוח קצת ולאגור  כוחות. לא שלא אהבתי אותו, ולא שלא הייתי “מוכנה לתת את חיי למענו”, כמו שכל אמא מספרת על ילדיה. פשוט לא התחברתי למצב הנוכחי שלי, לא התחברתי לזה שהפכתי להיות אמא.

כשהוא היה בן חצי שנה, הוא זחל לידי על השטיח, פקח עיני תכלת ענקיות, כשהבלורית הבלונדינית שלו על הצד. ואז הוא חייך אליי, לא סתם חיוך, אלא חיוך מעריץ. באותו הרגע התאהבתי. כן. בגיל חצי שנה, זו הפעם הראשונה שהתחברתי באמת לתינוק שלי. פעם היה לי קשה לומר זאת. הרגשתי אשמה לשתף את זה עם אנשים אחרים. אבל היום אני יודעת שזה בסדר. בסופו של דבר התחברתי אליו, בזמן שלי ובדרך שלי.

כתיבת תגובה

נוני מתחדש ואתם מרוויחים!