טיול עם הילדים

לצאת לטיול עם הילדים

יום מקסים בחוץ והילדים במצב רוח מרומם, אז הוחלט לצאת לטיול עם הילדים בחיק הטבע. ארזנו את כל הדברים. בדקנו שלא שכחנו כלום והכל איתנו, אנחנו יוצאים מהדלת, נועלים את הבית ו… “אמא!! אני צריך פיפי!!! דחוף!!!”. אני מוצאת את עצמי מורידה הכל מהידיים, פותחת לילד את הדלת, ממתינה שיסיים, הוא שוטף ידיים ויוצא. אני נועלת את הבית, אנחנו מוודאים שהכל איתנו והולכים לאוטו. נכנסים, חוגרים, אני מתניעה והקטנה צועקת… “אמא! שכחתי את הבובה שלי!”.

אני מבזבזת כעשר דקות על שכנועים שהיא לקחה ארבע בובות אחרות וזה בהחלט מספיק. אבל לא, היא בעקשנות שלה (מעניין מאיפה היא קיבלה את זה באמת), רוצה דווקא את הבובה הזו. אז אני מכבה את המנוע, הם פותחים את החגורות, אנחנו הולכים יחד חזרה הביתה, נכנסים ולוקחים את הבובה. שוב מתעכבים כמה דקות נוספות בבית, כי הוא עכשיו רוצה עוד צעצוע – “כי למה לה מגיע עוד בובה ולו לא?”. שניהם בחרו, לקחו מה שהם רצו ואנחנו חוזרים לאוטו. אני מוודאת שלא חסר כלום וסוף סוף יוצאים לדרך!

טיול עם הילדים

טיול עם הילדים

אנחנו נוסעים שני מטרים ו… “אמא אני רעב! מה הבאת לאכול?”. אני שולפת חטיפים שהכנתי מבעוד מועד לי ולהם. תוך כדי אכילה, אני מעבירה אחורה את שקית החטיפים והם אוכלים אותם אחד אחרי השני, כמו ילדים מורעבים באפריקה. אני מנסה לשכנע אותם שישמרו קצת להמשך הטיול ולדרך חזרה הביתה, אבל הם כבר למדו דבר או שניים והם מתוחכמים, כך שהם עונים לי – “אם ייגמר, פשוט נעצור ונקנה עוד”. זה כיף להיות בגיל הזה, שאמא היא כספומט מהלך.

אחרי החטיפים ברור שרוצים מים. אני מעבירה אחורה בקבוק מים ו… “אמא! הוא שותה את כל המים!”, “אמא!!! היא לקחה שלוק גדול ולא ישאר לי”. הרי לא יעזור שהבאתי עוד בקבוק, כי אז הם יריבו של מי הבקבוק הנוסף. אמיתי.

נמאס לי מהצעקות ואני מציעה להם להסתכל אחורה מהחלון, לראות את הנוף ולהנות מכל מה שהם רואים, בנתיים אני שמה להם מוזיקה. שמתם לב פעם שדיסקים של ילדים הם קצרים יותר? את אותו הדיסק אפשר לשמוע משהו כמו בין 5 ל-7 פעמים בטיול אחד. בדוק. וזה עוד בלי להחשיב את השיר שהוא רוצה להעביר, כי הוא לא אוהב. באורח פלא זה בדיוק השיר שהיא הכי אוהבת ולהיפך. תענוג.

בשלב כלשהו הערבוב של שירי הילדים הקופצניים במיוחד והצעקות מאחורה של “היא לקחה לי / הוא שם את היד דווקא לידי / לא נכון היא בכוונה נשענה עליי / הוא השפריץ עליי מים / /היא סתם אומרת”, כבר היה גדול עליי ופשוט עצרתי בצד.

כן, כן, אותתי, האטתי ועצרתי את המכונית בשוליים, בכביש המהיר. נכון שיש שלט שאוסר על כך, ואם הייתי עוצרת בדיוק מתחתיו זו היתה יכולה להיות תמונה משעשעת במיוחד שתרוץ ברשת החברתית, אבל באמת שלא יכולתי יותר. עצרתי, הסתובבתי אחורה ובכל הכוחות שהיו בי לא לצעוק, אמרתי לילדים בקול תקיף, שלא משתמע לשתי פנים: “עד שאתם לא נרגעים לגמרי, אני לא חוזרת לנסוע ולא נגיע לטיול”.

וכך היה. חיכיתי בסבלנות עד שהם נרגעו והתחלתי לנסוע. כאשר הם המשיכו לצעוק – עצרתי שוב. אני חייבת לציין שעצרתי לא מעט פעמים בטיול הזה, אבל האמינו לי שלטיולים הבאים זה עזר המון. ברגע שהם קלטו שאני מתחילה להאט ומחפשת מקום לעצור, הם נרגעו. הגענו למקום הטיול, טיילנו ונהנינו. והדרך חזרה? את הדרך חזור עשיתי עם שני ילדים נוחרים במושב האחורי…

כתיבת תגובה

נוני מתחדש ואתם מרוויחים!