החלטתי להיות טבעונית לפני ההריון. זה הגיע, כמו אצל רוב האנשים, מסיבות מוסריות שעליהן כולנו כבר יודעים היום. ההחלטה נבעה בעיקר מהעובדה שהבנתי שבעידן המודרני בו אני חיה, אני רחוקה מלהיות ציידת. יש לי גג מעל הראש, סופרמרקט כל 200 מטרים, יש לי מיזוג אויר לעונות החמות, ופלנל, פוליאסטר, כותנה וסוגי בדים נוספים לעונות הקרות. יש לי מגוון רחב, רחב מדי לפי פירוט האשראי שלי, של הנעלה אופנתית, שאינה מיוצרת מבעלי-חיים. יש לי פירות וירקות, שיספקו לי ויטמינים. קטניות, לחמים, ואפילו ג’אנק פוד על טהרת הצומח. לא רציתי לעשות את ההפרדה בין כלב וחתול לפרה ותרנגולת, רק כי מישהו החליט שאת האחד מלטפים ואת האחר אוכלים.

אם נתחיל מהתחלה, האמהות שלי קיבלה ‘בעיטה בתחת’ כשגיליתי את 2 הפסים בבדיקת ההריון הביתית. בעלי ואני נשואים 6 שנים, חצי שנה אחרי המעבר לתזונה מבוססת צומח, נכנסנו (בשעה טובה והגיע הזמן באמת) להריון. כיאה לסטיגמות המקובלות, התחלתי לקבל מכתבי נאצה על הסכנות שבהחלטה שלי בעניין המזון. מכתבים מחברים על כך שאני מסכנת את בריאות העובר, קיבלתי קישורים לכתבות על אמהות טבעוניות שילדיהן נפטרו מחוסר בויטמינים מסוימים, ואפילו כתבה אחת על גור חתולים שמת כי נתנו לו לשתות סויה.

כאילו כל זה לא הספיק, רופא הנשים שלי אמר לי מפורשות: “לא מעניין אותי כמה את טבעונית. מהיום את אוכלת 2 ארוחות בשריות בשבוע, או שלילד שלך יהיה נזק מוחי במקרה הטוב”. יצאתי מהפגישה הזו, שבה נתבשרתי שאני הולכת להיות אמא, מזועזעת עד עמקי נשמתי.

ההריון התקדם, אכלתי כהרגלי, נהניתי מהאוכל, נהניתי מהאנרגיות שאני מקבלת. היו לי חשקים מטורפים לרימונים ותפוזים והתענגתי עליהם תוך כדי הריון. למרות שהכל היה נראה לי כשורה, בגלל כל ההפחדות חסרות הבסיס, תמיד קינן בי משהו מאחורי העורף והדהדה בי המחשבה – “אולי אני עושה משהו לא בסדר?”. הספקות התבדו מהר מאוד. ההריון היה תקין, בריא, חיוני ויפיפה. הרגשתי ונראיתי טוב מאי פעם. אפילו קיבלתי כמה עבודות דוגמנות מזדמנות… לא רע.

טבעונות והריון

לאחר חודשי ההריון, נולד הקסם הקטן שלי, איידן, בן בריא שכל כולו שלמות, עוצמה ואהבה. תינוק בלי שום חוסרים. תינוק חזק, שידע להרים את הראש ממש כמה דקות אחרי הלידה, חייך אלי בגיל 6 שבועות, התפתח במהירות מטורפת, ומעולם לא היה חולה בחייו. היום איידן בן 9 חודשים, יונק אלוף, זוחל כמו גיבור, ואוטוטו מתחיל לעמוד וללכת בכוחות עצמו. ילד חייכן, שמח, חכם – מושלם!

אני מסתכלת עליו וחשה גאווה. אומרים שאת לא יודעת מהי אהבה, עד שאת הופכת לאמא. בפעם הראשונה, אלו שאומרים – צודקים! ההחלטה שלי לנהל אורח חיים טבעוני התעצמה פי עשרות מונים מאז הלידה. הבנתי שהילד שלי, הגור שלי, המושלם שלי, יהיה שלי לנצח. אני לעולם לא אתן לאף אחד לקחת לי אותו, או לפגוע בו בשום דרך. אמא לביאה.

פרה בהריון

המצב בתעשיית הבשר קצת שונה. העובר של הפרה, הילד שלה, שאותו גידלה וטיפחה במשך 9 חודשי הריון, נלקח ממנה מספר דקות אחרי הלידה. את הוולד הקטן הזה, שמים בכלוב, שם יישאר לשארית חייו הקצרים. ממנה ישאבו כל יום עשרות ליטרים של חלב שמיועד לו, אבל לא יגיע אליו. מה אני הייתי מרגישה אם לי זה היה קורה? אם היו לוקחים ממני את איידן? שמים אותו בכלוב? נותנים לו תחליף חלב דל ערכים? כדי שלמישהו אחר תהיה כוס קפה, עוגה, קוטג’? לפני כמה ימים הייתי בסופר, ראיתי גביע יוגורט שנשפך על הרצפה ומישהו נקרא לנקות את זה. בשביל זה עגלים נלקחים מאמא שלהם, כדי שיהיה יוגורט על הרצפה בסופר בין אלפי גביעים שעוד שבוע פג תוקפם.

כשאני עברתי את כאבי ההנקה של היום החמישי אחרי הלידה, לא ידעתי איך אשרוד את זה. הפטמות הפצועות, הסדקים, הגודש – ציצי אבנים! אבל אני אתן הכל בשביל הילד שלי, גם במחיר פטמותיי. לפרה אין את הבחירה הזו, היא אמורה לייצר 7 ליטר חלב אם ביום לתינוק שלה, לא 40+ ליטר ביום למבוגרים וילדים בני אנוש.

אחרי הלידה הבנתי את הקשר בין האמהות שלי, לבין האמהות של הפרה. היא לא בעל-חיים טיפש – היא אמא. אמא הורמונלית אחרי לידה, וזה יקרה לה עוד כ4 פעמים בחייה, עם אותה תוצאה בכל פעם. אני לא יכולה להסתכל על מוצרי חלב במדפים ולחשוב על פרות מאושרות באחו שמשווקים לנו בכל פינה. במציאות, הפרות האלו איבדו את הילדים שלהן, הן באבל. אחרי שעות של צירים – אין להן את הזכות והאושר לגדל את הילדים שלהן. זכות שמישהו החליט שלא מגיעה לכל יצור חי, אלא רק לקומץ נבחר.

נכתב ע”י אנוצ’קה גל, בלוגרית בתחום הריון, הורות ומשפחה.